אחים שכולים חווים אבדן כפול, אבדן האח או האחות שנהרגו וגם אבדן של ההורים, שמתאבלים ועסוקים בשכול שלהם.

במשך שנים רבות, הופנה הזרקור אל ההורים השכולים, ואילו כאבם של האחים והאחיות נדחק הצידה.

גם היום למרות שינויים שחלו, עדיין ישנם אחים ואחיות שכולים, שחשים שכאבם בלתי נראה.

 

ליווי רוחני לאחים ואחיות שכולים, מאיר את חוויית האובדן האישית שלהם בנפרד מהוריהם, מזמין למפגש עם נושא המוות ועם שאלות פרקטיות ומהותיות. מאפשר לחפש מחדש מה הם החיים עבורם.

 

הייתי בת 13 כשאחי נהרג.

תחילת כתה ח'. היום החמישי ללימודים. אבא במילואים.

אמא ואני בבית. שש בבוקר, אנחנו ישנות. אני שומעת צעדים על השביל בחצר. דפיקות בדלת ואמא קמה לפתוח.

היא סוגרת את הדלת שלי כדי שלא אתעורר ואני עושה את עצמי ישנה. קולות זרים,לא מזוהים, כמה משפטים קצרים, שלא ממש שמעתי.

אמא בוכה,  או זועקת משהו, לא יודעת מה.

נבהלת ולא יודעת מה לעשות. אני פותחת ברעש את התריס בחדרי. שידעו שאני ערה.

אמא נכנסת לחדר ואומרת "קרה משהו נורא לאלוני".

אני שואלת "הוא נפצע?" ואמא אומרת "הוא נהרג".

מעבר לזה אני לא זוכרת כלום.

מאז חשתי במשך שנים ארוכות תחושה שכיניתי "לבד בעולם".

הרכבת של חיי הוסטה באחת למסלול אחר.

רק בגיל מבוגר יחסית, לאחר שנולדו ילדיי, התפניתי לגעת בפצע הפתוח שהותיר השכול בחיי. פצע שהגליד ועדיין מדמם מפעם לפעם.

מתוך חוויתי האישית, קל לי להבין לליבם של אחים ואחיות שכולים וללוותם.